היציע המרכזי- הטור של תמיר אסטרוגו (13.3.25)
13/03/2025
| חדשות
משחקים בכמעט
הפסד להרצליה. עוד הפסד. עוד משחק של כמעט. עוד משחק שהיינו קרובים-קרובים אבל רחוקים.
כך היה יותר מידי פעמים העונה. כך קשה לנצח ובוודאי קשה להשתחרר מהצבת המתקרבת של התחתית.
כן, אנחנו קבוצת תחתית. מה שלא היה הגיוני בתחילת העונה לדמיין הפך למעשה בשרשרת ההפסדים האחרונה למציאות. וזו לא רק התוצאה. זו גם הדרך.
הגנה לא מספיק קשוחה ומתואמת, התקפה שמתקשה להגיע לפואנטות, איבודי כדור קריטיים וספסל שמתקשה לתת תרומה.
ויש כמובן נקודות אור יציבות בסגל – בן מור, משגב, פול סקראגס שמוסיף קשיחות הגנתית שהייתה חסרה לנו (ועדיין חסרה לצערנו) – וכמובן הקהל שלנו שדוחף ומעודד ושהוא מקור כוח ואנרגיות. וכך גם היה מול הרצליה.
אז איך יוצאים מהפלונטר הזה שנקלענו אליו?
קודם כל מסתכלים לאמת בפנים מבלי להתבלבל. אנחנו קבוצות תחתית וככזאת צריכה לשרוט, ולהרביץ (בקטע ספורטיבי כמובן), וללא לוותר לרגע, ולהיות ביחד גם ברגעים הקשים (ויהיו עוד כאלה, ובקרוב. 4 משחקי חוץ קשים לפנינו ואז מכבי ת"א...)
והגנה. קודם כל הגנה. לחשוב הגנה, ולחלום הגנה, ולדמיין הגנה, ולעשות ההההגגגגננננהההה.
ואנחנו יכולים לעשות את הסוויץ' הזה. ראינו את הרבע השלישי מול הרצליה אחרי מחצית קטסטרופאלית בה ספגנו 56 נקודות. (רבע שלישי רק 12). זה לא הספיק כי עדיין יש יותר מידי שחקנים שלא מצליחים לבוא לידי ביטוי. שחקנים שמתפספסים לנו וצריכים (וגם יכולים) לתת הרבה יותר.
וזה עלינו. כלומר על צוות האימון והניהול. אבל גם לנו האוהדים יש חלק חשוב. אין דרך אחרת מלבד לתמוך ולהרים ולפרגן.
ולהגיע לכל המשחקים, גם צריך – לחולון ביום ראשון, ולתל-אביב (הפועל) ברביעי, ובשבוע שלאחר-מכן לנתניה. לכל מקום ואתר להגיע.
ולהאמין. כל הזמן להאמין.
כי מי שמאמין לא מפחד. ולא יורד ליגה.
ומילת תודה ושבח לקבוצה ולרועי בן-טולילה על המפגש המעצים והמרגש עם פצועי מלחמת חרבות ברזל לפני המשחק מול הרצליה בו נכחו אוהדים, קהילות מאומצות על-ידי הקבוצה, נוער ומדריכי המועצה, בעלי תפקידים בקבוצה, משפחות וחברים של הפצועים עצמם (הערת הכותב: ריגש אותי עודד ברנדווין שחקננו בעבר שעובד כיום עם הרצליה שנכח גם הוא).
מפגש שלימד על ההתמודדות והעוצמות שבקרב שאחרי הקרב (ושכל אחד יכול ללמוד מהם – כל אחד נלחם באיזה קרב). מפגש שנתן פרופורציות על החיים (עיין ערך: 'סכנת ירידה').
הפסד להרצליה. עוד הפסד. עוד משחק של כמעט. עוד משחק שהיינו קרובים-קרובים אבל רחוקים.
כך היה יותר מידי פעמים העונה. כך קשה לנצח ובוודאי קשה להשתחרר מהצבת המתקרבת של התחתית.
כן, אנחנו קבוצת תחתית. מה שלא היה הגיוני בתחילת העונה לדמיין הפך למעשה בשרשרת ההפסדים האחרונה למציאות. וזו לא רק התוצאה. זו גם הדרך.
הגנה לא מספיק קשוחה ומתואמת, התקפה שמתקשה להגיע לפואנטות, איבודי כדור קריטיים וספסל שמתקשה לתת תרומה.
ויש כמובן נקודות אור יציבות בסגל – בן מור, משגב, פול סקראגס שמוסיף קשיחות הגנתית שהייתה חסרה לנו (ועדיין חסרה לצערנו) – וכמובן הקהל שלנו שדוחף ומעודד ושהוא מקור כוח ואנרגיות. וכך גם היה מול הרצליה.
אז איך יוצאים מהפלונטר הזה שנקלענו אליו?
קודם כל מסתכלים לאמת בפנים מבלי להתבלבל. אנחנו קבוצות תחתית וככזאת צריכה לשרוט, ולהרביץ (בקטע ספורטיבי כמובן), וללא לוותר לרגע, ולהיות ביחד גם ברגעים הקשים (ויהיו עוד כאלה, ובקרוב. 4 משחקי חוץ קשים לפנינו ואז מכבי ת"א...)
והגנה. קודם כל הגנה. לחשוב הגנה, ולחלום הגנה, ולדמיין הגנה, ולעשות ההההגגגגננננהההה.
ואנחנו יכולים לעשות את הסוויץ' הזה. ראינו את הרבע השלישי מול הרצליה אחרי מחצית קטסטרופאלית בה ספגנו 56 נקודות. (רבע שלישי רק 12). זה לא הספיק כי עדיין יש יותר מידי שחקנים שלא מצליחים לבוא לידי ביטוי. שחקנים שמתפספסים לנו וצריכים (וגם יכולים) לתת הרבה יותר.
וזה עלינו. כלומר על צוות האימון והניהול. אבל גם לנו האוהדים יש חלק חשוב. אין דרך אחרת מלבד לתמוך ולהרים ולפרגן.
ולהגיע לכל המשחקים, גם צריך – לחולון ביום ראשון, ולתל-אביב (הפועל) ברביעי, ובשבוע שלאחר-מכן לנתניה. לכל מקום ואתר להגיע.
ולהאמין. כל הזמן להאמין.
כי מי שמאמין לא מפחד. ולא יורד ליגה.
ומילת תודה ושבח לקבוצה ולרועי בן-טולילה על המפגש המעצים והמרגש עם פצועי מלחמת חרבות ברזל לפני המשחק מול הרצליה בו נכחו אוהדים, קהילות מאומצות על-ידי הקבוצה, נוער ומדריכי המועצה, בעלי תפקידים בקבוצה, משפחות וחברים של הפצועים עצמם (הערת הכותב: ריגש אותי עודד ברנדווין שחקננו בעבר שעובד כיום עם הרצליה שנכח גם הוא).
מפגש שלימד על ההתמודדות והעוצמות שבקרב שאחרי הקרב (ושכל אחד יכול ללמוד מהם – כל אחד נלחם באיזה קרב). מפגש שנתן פרופורציות על החיים (עיין ערך: 'סכנת ירידה').
.jpg)